חכמים וההוספות על התורה

הרבה פעמים, כשאנחנו קוראים את התורה בבית הכנסת (מי שמקשיב...), יש לנו תחושה שבזמן שהיתה כאן סנהדרין הארץ כולה היתה מרחץ דמים אחד גדול. רק הביטוי "מות יומת" מופיע בתורה עשרים ואחת פעמים, ואם נוסיף את הפעמים שבהם כתוב "יומת", "יסקל", "דמיו בו" וכן הלאה הרי שנגיע למספר גדול מאוד של ביטויי הריגה והוצאה להורג בדרכים שונות! ממש מרחץ דמים. והנה, כשאנחנו מעיינים בגמרא אנחנו מוצאים ביטוי מוזר: "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע -

נקראת חובלנית, רבי אליעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה" (מכות ז ע"א). כלומר: סנהדרין המוציאה גזר דין מוות יותר מפעם אחת בשבע שנים נקראת בחז"ל בשם לא כל כך מכובד - "סנהדרין חובלנית", ורבי אלעזר בן עזריה מכפיל בעשר את מספר השנים ואומר שסנהדרין ההורגת יותר מפעם בשבעים שנה (!) נקראת חובלנית. איך זה ייתכן? הרי בתורה יש כל כך הרבה מקרים שדינם מוות! האם חכמים לא סותרים כאן את התורה ואת רצונה ל"הרוג אנשים"?

זאת אינה הפעם היחידה שבה אנו נתקלים בשאלה הזו ביחס לפירושיהם של חז"ל על התורה. הרבה פעמים אנחנו לא מבינים את הצורה בה חז"ל פירשו את הפסוקים, ואת המרחק שבין הפסוק לבין ההלכה בפועל. פעמים רבות חכמים מוסיפים דינים או איסורים שאנחנו לא מוצאים להם זכר בפסוק, ופעמים רבות הם מפרשים פסוקים בצורה שנראית לנו רחוקה מהמקור!

ניקח לדוגמא דין מפורסם שמופיע בתורה - "עין תחת עין" (שמות כא,כד ויקרא כד,כ). הפירוש הפשוט, כפי שכל אחד היה מבין מהפסוק, הוא שצריך להוציא את עינו של מי שפגע בעין של אדם אחר. אולם גם כאן באים חז"ל ומסבירים שהפסוק מתכוון לתשלום, כלומר שהפוגע בעין צריך לשלם את שווי העין לנפגע. לכאורה גם כאן חכמים מעוותים את כוונתה של התורה!

אולם, כאן חכמים מביאים גם הוכחה לדבריהם. וכך הם מסבירים : נניח שנבין את התורה כפשוטה ואכן נעקור את עינו של כל מי שפגע בעין של מישהו אחר, במקרה כזה לא נוכל לעשות משפט צדק. ומדוע? שהרי לכולנו ברור שיש הבדלים בין עיניהם של אנשים שונים, יש כאלה שרואים טוב יותר ויש שפחות, יש אנשים שיש להם עין אחת ויש ששתיים, יש כאלה שמתפרנסים מראייה בעיניים ויש שלא והבדלים נוספים... עכשיו, נניח שאדם שראייתו לקויה פגע באדם שרואה "שש שש", הרי שפגיעה בעין שלו לא גורמת לו את אותו הנזק שהוא גרם לשני אלא נזק קטן יותר! וכך גם להיפך, אם הוא רואה  יותר טוב והשני פחות. לעומת זאת, כאשר אתה מעריך את שווי הנזק של הנפגע ומכריח את הפוגע לשלם לו, הרי שאתה לוקח בחשבון את המצב של העין, יכולת הראייה וכל הפרטים שציינו. ברור אם כן, שהתשלום הוא דרך נכונה יותר לתקן ולפצות על הנזק.

מקריאת הדוגמא של ה"עין תחת עין" יכולנו להבין, כפי שבדרך כלל אנחנו נוטים להבין, שחכמים רק מפרשים ומסבירים לנו את התורה. כלומר: יש "בעיה" או הבנה לא נכונה בתורה, וחז"ל באים ועוזרים לנו להבין טוב יותר את הפסוק ולמה התורה התכוונה. אולם הדברים שונים לחלוטין...

בספר ויקרא פרק כ"ו יש פסוק שלא מובן בקריאה ראשונה. התורה אומרת שם (פסוק מו): "אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה", ולא מובן מה פירוש המילה "התורות" - הרי יש לנו תורה אחת! חז"ל מסבירים שהכוונה היא לשתי תורות - תורה שבכתב ותורה שבעל פה. בהסבר זה יש מהפיכה גדולה בהבנה של דברי חכמים בתורה שבעל פה. הפסוק אומר ששתי התורות ניתנו למשה בהר סיני! כלומר, דברי חז"ל אינם רק פירוש לתורה הכתובה שחז"ל המציאו בגלל קשיים או בעיות בפסוקים אלא גם הם ניתנו מסיני.

נביא לכך דוגמא כדי להבין יותר טוב את העניין. נניח שאנחנו רוצים למצוא דרך מסויימת לפי מפה - כדי להבין את המפה וללמוד ממנה אנחנו חייבים להשתמש ב"מקרא". הסימנים והקווים שעל המפה הם נטולי משמעות למי שלא למד להבין את המקרא. מה פירוש קו כחול או נקודה אדומה או אפילו קווים שחורים המתוחים מעיר לעיר? רק בעזרת המקרא ניתן לפענח את המפה. המקרא איננו פירוש למפה והוא גם לא עונה על קושיות או שאלות שאנחנו מתקשים בה. המקרא הוא חלק אינטגרלי מהבנת המפה ומשמעותה. כך גם מושגים טכניים בספר למהנדסים ואפילו מילים מסויימות למי שגולש באינטרנט - הסבר המושגים והמילים הוא חלק ישיר מהנושא עצמו.

 כך גם התורה שבעל פה. הדברים של חכמים, הגזירות שלהם וההלכות שהם מביאים הם לא "תוספת" ולא רק פירוש לדברים שבתורה - אלא חלק מהתורה. התורה שקיבל עם ישראל מחולקת לשניים - חלק אחד ניתן בכתב והחלק השני ניתן בעל פה והועבר מדור לדור, מרב לתלמיד.

מושג- התורה שבכתב והתורה שבעל פה, או במילים אחרות: מה שכתוב בחומש ומה שנאמר על ידי חכמים,  הם שני צדדים של אותה מטבע ושתיהן ביחד מהוות את התורה. דברי חכמים אינן רק פירוש לפסוקים אלא חלק מהם והשלמה הכרחית.

אם נחזור לנושא שהבאנו בתחילת הפרק, נושא ההוצאות להורג שבתורה, נוכל להוסיף הבנה בעניין. באמת ובתמים התורה אינה מעוניינת להרוג ולאבד כל כך הרבה אנשים, וכבר בסיני נאמר למשה שזאת הכוונה, בדיוק כמו שכבר בסיני נאמר למשה שפירוש הפסוק "עין תחת עין" הוא בתשלום ממוני. אלא שחלק מהדברים נכתבו בתורה וחלק נאמרו לחכמים בעל פה ועברו מדור לדור, כאשר כל דור מוסיף להסביר, לפרש ולהרחיב את הדברים.

עכשיו תשאלו, אם כך מדוע זה לא נכתב בפירוש גם בתורה שבכתב? מדוע לא כתוב בתורה שהפוגע בעינו של אדם צריך לשלם כסף?

לדעתי יש כאן שיעור קטן בפסיכולוגיה. התורה שבכתב מביאה את הדברים כפי שהם היו צריכים להיות. בצד האמיתי של הדברים, מי שפוגע בעינו של אדם אחר - ראוי שיפגעו בעינו שלו. אולם, במציאות הדברים לא תמיד מסתדרים ויש הבדלים בין מצבים שונים או מקרים שונים. נובע מכך שהתורות משלימות אחת את השנייה - התורה שבכתב מביאה את הדברים בצד המקורי שלהם, איך הם היו צריכים להיות ואיך הדרך הנכונה ב"צד היבש", וחכמים מתרגמים את הדברים למושגים של העולם הזה, כאשר גם הדברים האלה ניתנו בסיני.אני כמובן לא טוען שכל הדברים של התורה שבכתב הם שיעורים בפסיכולוגיה או שהם לא צריכים להישמר כפשוטם, אלא שלפסוקים יכולות להיות מטרות נוספות והבנות אחרות שלא נראות בקריאה ראשונה. אם כן איך נדע מה הפירוש הנכון לכל פסוק? איך להתנהג? ומה מטרתו של כל פסוק שאנחנו קוראים? כאן בדיוק נכנסת התורה שבעל פה ומשלימה את התורה שבכתב. היא מלמדת אותנו מה הפירוש הנכון של הפסוק, איך להתנהג על פי הפסוק בחיי היום יום ומה המטרה האמיתית של הפסוק.

מכיוון שהחיים זורמים כל הזמן והתנאים משתנים, הרי שהתורה שבעל פה נותנת לחכמים שבכל דור ודור להכריע מה הן דרכי ההתנהגות הנכונים לאותו דור, כשבהכרעותיהם הם צריכים לקחת בחשבון גם את התורה שבכתב, הפסוקים, וגם את כל הידע שהצטבר בתורה שבעל פה עד עכשיו. זו הסיבה שרק חז"ל יכולים היו להוסיף גזירות על התורה, מכיוון שרק מי שיש לו את הידע המקדים הזה והבנה בכללי הגזירות - יכול לגזור. זהו גם היחס הנכון לגזירות של חז"ל ול"תוספות" שלהם על התורה. בעצם לא מדובר על "תוספת" אלא על התאמה של הנאמר בתורה לדור שבו נאמרו הדברים, לצרכים המיוחדים של האנשים באותה תקופה ולבעיות שהתעוררו בה.

העמקה- ניתן להשוות זאת לנהיגה במכונית. כל נהג לומד את הכללים הבסיסיים בנהיגה - איך מסובבים את ההגה ואילו חוקים צריך לשמור, אולם אחר כך הוא צריך לתרגם את הדברים לדרכים שונות, לפיתולים מיוחדים ולכל מיני כבישים בעולם, גם אם הוא לא ביקר בהם אף פעם במסגרת לימודי הנהיגה שלו. כך מהווה התורה שבכתב את כללי ה"נהיגה" הבסיסיים, כללים שקשורים לרמה הבסיסית של ההתנהגות וכללים שאסור לעבור עליהם בשום מקרה. אולם, יש צורך לתרגם את הכללים לכל דרך ולכל דור בעולם, כשזאת עבודה שמוטלת על התורה שבעל פה. כאשר גם לתורה שבעל פה יש כללים איך לתרגם את החוקים לדרך חיים והדבר לא פתוח לגמרי לשיקולים של חכמים.

בעצם העניין של "תורה שבעל פה" יש דבר מדהים - חכם מסויים יושב באיזו תקופה ומפרש פירוש חדשני בתורה - ומיד הדברים הופכים להיות תורה שבעל פה! בעצם, כל מה שהדורות הרבים מחדשים ולומדים בתורה, מפרשים ומסבירים, הופך להיות תורה שבעל פה. אמנם, לא כל דבר הופך להיות הלכה שעל פיה מתנהגים, וישנם כללים נוקשים מאוד מה יכול להיכנס להלכה ומה לא, אבל הלימוד עצמו נחשב לתורה. יש כאן גם הכרה גדולה בכח של עם ישראל, שהלימוד שלו לדורותיו הופך להיות תורה.

סיכום- התורה כוללת שני חלקים: התורה שבעל פה והתורה שבכתב, ואין חילוק בתוקף של דברים שנאמרו בתורה שבכתב לבין התוקף של דברים שנאמרו על ידי חז"ל בתורה שבעל פה. האיסורים והסייגים שחכמים הוסיפו הם חלק מהותי מהתורה ומהדרך שלה. כללי ההתנהגות היהודיים מקיפים וכוללים את שתי התורות, כאשר פעמים רבות כל אחת מהן משלימה צד אחר של אופן חיינו או דרך המחשבה שלנו.

 

מקורות נוספים- בעניין תורה שבע"פ והיותה חלק אינטגרלי מהתורה נציין את הגמרא בברכות ה ע"א: "ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב (שמות כד') "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם", לוחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורתם - זה תלמוד, מלמד שכולם נתנו למשה מסיני", שממנה מובן שאפילו התלמוד ניתן למשה מסיני. ועיין מקור דומה במדרש רבה, פרשת נשא, פרשה י"ג, ט"ו וט"ז. בשמות רבה פרשה מ"ז הגדיל לטעון שגם מה שתלמיד ישאל לרבו ניתן למשה מסיני ועיין גם חגיגה ג ע"ב באותו נושא. הרב וויצמן שליט"א, ראש ישיבת מעלות, נוהג תמיד להביא את המקורות הבאים : תיקוני הזהר, תיקון י"ט, זוהר חדש על רות, דף פ"ג ואדיר במרום לרמח"ל עמ' ע"א שמביא: "ותדע כי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. והיינו כי  מה שהוא אמת בתורה, צריך הכל לצאת כך בסוד סיני ומשה. והנה באותו הזמן, ניתן בגלוי לישראל החלק שהיה ראויה להם. ובכל דור יש חלק שראוי לצאת על ידי התלמידי חכמים...", ועיין שם עוד.

בנושא הצורך בתורה שבע"פ לעולם המשתנה עיין במקור שהזכרנו במסכת חגיגה ובספר העיקרים מאמר שלישי, פרק כ"ג. עיין גם דרשות הר"ן דרוש י"ב.